הרהורים ושיעורים
דף אישי של בנימין ודינה
אחד הספרים שאני אוהב: דן מילמן "אין רגעים שגרתיים".
זו עבודת התפתחות לכל החיים - ללמוד לחיות כל רגע כמיוחד.
השבוע למדתי שאפשר להתחיל ממשהו פשוט יותר.
בדרך לתל אביב ברכבת, נרדמתי והתעוררתי כאשר טיפת (מים?) גדולה טפטפה לי על הראש.
ראיתי שמתקרבים לתחנה וחשבתי שזה עוד תחנת לוד.
ובמקום באמת להתעורר ולהסתכל איפה אנחנו התחלתי לחשוב: איך זה שמשהו טפטף עלי ברכבת?
התברר שזאת היתה תחנת ת"א-הגנה, תחנת יעדי, ופספסתי אותה.
לא נורא, ירדתי בדרך השלום. אך את השיעור קיבלתי: אם מלמעלה טורחים ומטפטפים עליך, תתעורר, פקח עיניים!
אם כבר נתקלת ב"רגע מיוחד" - שים לב! למה שקורה מסביבך, בתוכך, תתעורר. על תעבור על סדר היום. על תתעלם.
בנימין, יוני 2011
איך אני אמור ליישם את עצמי בחיים האלה, בגלגול הזה, על כדור הארץ הזה שהולך לאט אבל בטוח לעזאזל?
אני לא בשנות העשרים שלי, כאשר "מחפשים את עצמם". מחפשים בהודו, בדת, במדע, בקריירה, באמנות, בסמים, בפשע ואיפה לא?
דווקא אז לא חשבתי על זה, לא חיפשתי כלום. ניסיתי רק לשרוד, ולא סתם אלא בנוחות המרבית - את 120 שנה (בערך) שיש לי לחיות.
והיום השאלה הזאת מתעוררת, ולא ברמה הפילוסופית שכל כך אהבנו לטחון אותה בתור סטודנטים: מי אני, מה אני? (לא אני המצאתי, הגששים כמובן).
היום זוהי השאלה של חיים או מוות. כי הרי אפשר לחיות כמת, עם המוח וגוף פעילים.
ואני שואל את עצמי: מה אני הולך ליישם? לרקוד, לנגן, לשתול מיליון עצים, לכתוב ספר המאה?
ואין לי תשובה.
המקום שלי היום הוא שאני יכול לדעת בקטן: מה אני רוצה היום, לא מעבר לזה.
ועל כך תודה ענקית לי, שעבר את מה שעבר והגיע לאן שהגיע, ושממשיך ללכת לאן שאני הולך. צעד קטן אחרי צעד.
עצוב,
מפחיד,
ומאד משמח!
בנימין, מרץ 2008
לפעמים נדמה לי שהספינה שאני נמצא בה היא ישנה, עם מנוע מרעיש ומתקלקל מידי פעם, הצבע שלה מתקלף, היא לא יציבה כל כך בגלים גדולים, החותרים שלה הם מעטים, ולא פעם המפרשים שלה נתלים ללא רוח בהם.
אך יחד עם זאת, אני יודע שבסופו של דבר הספינה שלי שטה בכוון הנכון. וזאת הסיבה שאני נשאר עליה.
בנימין, אוקטובר 2006
תובנות אישיות נוספות - במדור
טאי-צ'י:
אמנויות לחימה - הרהורים ותובנות
דף הבית
